לארז נבון שלום רב,
קוראים לי רונן זית ואני תלמיד כיתה י’ בביה”ס התיכון שליד האוניברסיטה בירושלים.
השתתפתי בהרצאה שנתת על אביך דרך הזום לפני כחודש וחצי אך לצערי באיכות ירודה, בגלל מגבלות הטכנולוגיה.
אף על פי כן, בעקבות אמי אשר סיימה את קריאת הספר “לעלות אל העם” זמן קצר לפני ההרצאה, התחלתי גם אני את הספר ונסחפתי אל תוך סיפורו של אביך תוך כדי למידה רבה ולקיחת השראה עצומה מכל מעשיו המתוארים בספר.
חשוב לי לציין כי מעבר לכל מה שאתאר בהמשך על ההשראה שאני לוקח מהספר, מאוד נהנתי מעלילת הספר עצמה, ומתיאור חייו של יצחק נבון ללא קשר לעשייתו החשובה.
לא מפתיע שאדם אשר כיהן כשר חינוך, נשיא המדינה ואדם קרוב כ”כ לאישיות דויד בן גוריון יעורר השראה רבה בקרב כל אחד. אבל לא רק אלו עוררו אצלי את אותה השראה ואהדה.
ראשית, ההתעקשות על מפגש אמיתי, “בשטח” עם קבוצות המיעוט במדינה, נוסף על הרצון לדעת ולהכיר כל פרט ופרט בכל תרבות וקבוצה, אשר עמה נפגש,ריגשו אותי בכל פעם מחדש והעלו בי רגשות הערכה רבים ותקווה שהתנהגות מתחשבת, ומתעניינת כל כך באחר תהיה בנורמה של החברה שלנו.
ההתנהגות הזאת,נתנה לי מוטיבציה לשני דברים חשובים.
הראשון הוא לדעת ולהכיר שפות חדשות. כבר בשבוע האחרון נכנסתי בהילוך גבוה (אחרי תקופה של נסיונות להתחיל) ללימודי ערבית דרך אתרי אינטרנט וספרים, ואני רק מתכוון להמשיך בקצב הזה. עם איך שזה נראה אני רק מתכוון להגביר את הלמידה!
השני הוא רצון להתנדב למען ועם אוכלוסיות חלשות בחברה. אני כרגע מחפש התנדבות של ליווי ילדים של עולים חדשים בשכונת עיר גנים ובתקווה שבקרוב אוכל להוציא את זה לפועל!
אין לי ספק שקריאת הספר וכמות העשייה של יצחק ואופירה נבון בדיוק למטרות אלה, של הכרת ופגישת האחר, ותמיכה בחלש תרמו לי בשביל להתחיל להוציא את הרעיונות והרצונות לממשות.
איני יכול שלא להזדהות עם התחושות העולות בספר, כאשר מתוארת היוזמה של אביך כשר החינוך למפגש תלמידים מבתי ספר יהודיים יחד עם תלמידים מבתי ספר ערביים.
בקיץ שעבר, כשעוד היה זה דבר הגיוני ורגיל לנסוע לחו”ל ולפגוש אנשים מכל מיני מדינות, נסעתי למחנה “זרעים של שלום” בארה”ב כחלק מהמשלחת הישראלית. המחנה מפגיש בני נוער מישראל, השטחים, ירדן, מצרים, אנגליה וארה”ב במטרה שיחיו במשך שלושה שבועות חיי מחנה מלא חוויות וכיף. תוך כדי כך, שינהלו אותם בני הנוער דיונים סוערים ואמוציונליים על הסיכסוך הישראלי פלסטיני.
התיאור בספר, של הילדים הערבים אשר היו בקיאים כל כך בהתרחשות האירועים ובכל הסבל שנגרם להם על ידי מדינת ישראל והציונות, תוך כדי שהתלמידים היהודים נשארו פעורי פה. תיאור זה מתאר בדיוק את מה שאני וחבריי מהמשלחת הישראלית הרגשנו במחנה אל מול בני הנוער הערבים, ואני חושב שזה מדהים שפער זה בין שני הצדדים עוד קיים.
אני חושב שמה שאני מנסה להגיד הוא תודה. תודה על כך שהספר “לעלות אל העם” נכתב בזכותך ושנפלה בחלקי הזכות לקרוא אותו ולהיחשף לדמותו של אביך שמעלה בי כל כך הרבה השראה ומוטיבציה.
רונן זית
